כולנו נחשפנו דרך צפייה בסרטים ובסדרות להשפעותיו של דיבור רגשני שהתבצע כלפי חולים הנמצאים במצב תרדמת – קומה. מחקר חדשני שהתבצע בשילוב של אוניברסיטת נורת׳ווסטרן לרפואה ושל בית החולים הינס באילנוי ניסה לענות על השאלה: האם קולות המושמעים ע״י יקיריהם של מטופלים הנמצאים במצב של חוסר הכרה באמת יכולים לגרום להם להתעורר?
מה ההגדרה המדוייקת של קומה?
קומה מוגדרת כמצב תרדמת בו הגוף נכנס למעגל של חוסר הכרה מבלי יכולת ממשית להעירו. בדרך כלל, אנשים הנמצאים במצב של קומה, בקושי מגיבים לסביבה שלהם ואינם יכולים לתקשר. מצב של קומה עלול להימשך זמן רב אך עניין הזמנים משתנה בין מקרה למקרה. כאשר מטופל מתחיל להתאושש ממצב של קומה, תחילה הוא מגיע למצב של הכרה מינימאלית ולאט לאט מתחיל לתקשר עם סביבתו.
ממה התחיל המחקר?
תרזה פייפ קיבלה השראה להתחיל את מחקרה מתוצאותיו של מחקר קודם אשר פורסם במגזין Neurorehabilitation and Neural Repair. פייפ עבדה בתור קלינאית תקשורת לריפוי נפגעי מוח טראומתיים המצויים בקומה. מצפייתה במקרים השונים היא הבינה כי המטופלים הגיבו בצורה טובה יותר לקרובי משפחה מאשר לזרים. מרגע זה, החלה פייפ לתהות האם השיקום של המטופלים יכול להשתפר במידה והמטפלים יוכלו לעורר ולתרגל פעילות מוחית בזמן שהמטופלים נמצאים במצב של חוסר הכרה.
החוקרים שלקחו חלק במחקר בחרו בצורה אקראית 15 מטופלים עם פגיעות ראש טראומטיות קשות והיו במצב הכרתי מינימאלי. את כל המטופלים רשמו לטיפולי FAST – Familiar Auditory Sensory Training.
מהלך המחקר
כל המטופלים היו בממוצע גילאים סביב ה – 35 ובמצב וגטטיבי ("צמח" – ללא תסמיני מודעות עם הסביבה) בממוצע כולל של 70 ימים לפני שהחלו עם טיפולי ה- FAST. בתחילתו של המחקר, פייפ ושאר החוקרים השתמשו בצלילי פעמון ובשריקות בכדי לבחון כיצד מגיבים החולים באופן חושי. בנוסף בחנו החוקרים האם המטופלים מסוגלים לעקוב אחר הוראות שיובילו לפקיחת עיניהם והאם הם עוקבים אחר דמות אדם הפוסעת מצד לצד בתוך החדר. פרט למעקב אחר חוש השמיעה והראייה של המטופלים בוצעו בדיקות MRI לאורך כל המחקר, על מנת לקבל אינדיקציה על השינויים ברמות החמצן שזורמות בדם ומובלות אל המוח בעקבות השמעת קולות וצלילים מוכרים ושאינם מוכרים להם. לאחר מכן התבקשו המטפלים להראות למטופלים תמונות משפחתיות, לפחות של שמונה אירועים שונים בהם המטופלים לקחו חלק ביחד עם משפחותיהם, לדוגמא חתונה, טיול ייחודי, ביקור כלשהו ועוד. הדגש היה על תמונות מאירועים משמעותיים, שנחרטו בזכרונם של המטופלים בכדי שהמשפחות יוכלו להראות אותן ליקירהם ולהמחיש את החוויות דרך תחושות, תנועה ושינויי טמפרטורה. הסיפורים הושמעו למטופלים דרך הקלטה חוזרת שוב ושוב במהלך שישה שבועות רצופים. בדיקות ה- MRI ובחינה של רמות החמצן בדם נלקחו שוב ושוב בזמן זה.
תוצאות המחקר
הממצאים מדגימים יכולת גבוהה יותר של המטופלים לעבד ולהבין דיבור המכוון אליהם מקול מוכר המספר את הסיפור. נרשמו שינויים ברמות החמצן כאשר המטופלים שמעו את הסיפור בקולו של קרוב משפחה, אך לא היה שינוי כאשר הסיפור סופר ע״י מטפל או קול שאינו מוכר. בנוסף, מצאו החוקרים שהתגובה לצלילים ולשריקות שהושמעו בתחילת המחקר הייתה מינורית עד אפסית. צוות החוקרים מאמין שבשלב זה של המחקר המטופלים יכולים להבחין בין סוגים שונים של מידע קולי. פייפ אומרת ״קולות האימהות המספרות לילדיהם סיפור, החוזר שוב ושוב העלו את רמת החמצן לעומת צלצול הפעמון והשריקות בהן לא היתה תגובה ממשית. המטופלים היו מסוגלים לסנן ולהבין מה היה המידע החשוב עבורם״.
לסיכום, השבועיים הראשונים של המחקר היו הקריטיים ביותר ובהם היה שיפור דרמטי אצל רוב המטופלים. המחקר נתן תקווה למשפחות ומשהו שהן יכולות להיאחז בו. פייפ המליצה למשפחות להמשיך ולעבוד עם קרוביהם.
